הורים רבים פונים בימים אלה לגבי ילדיהם המאובחנים כלקויי למידה.
איבחון לקויות מתבצע בשני מקרים בעיקר, ומתפלגים בהתאמה לשתי קטגוריות עיקריות:
• בגיל צעיר יחסית- חלוקת קשב וריכוז
• בגיל בית ספר- דיסלקציה, דיסגרפיה ודיסקלקולציה.
האיבחונים אמורים להיות כלי הממליץ ו/או המתווה דרך הוראה שונה מזו הנהוגה בדרך כלל.
האיבחונים גם מרגיעים ומזימים את החשש, שיש לפעמים, כי המדובר ביכולות בינוניות או נמוכות של הילד.
לאחרונה הפכו האיבחונים לאמצעי לקבלת הקלות במיבחנים בעיקר, כגון: הארכת זמן, שימוש במילון (בשפה זרה), ולפעמים מבחנים בעל-פה.
אבל
אליה וקוץ בה!
דניאלה אביב, מחשיבה את האנגלית כדבר החשוב ביותר, מעל לכל. וככזו - אינה מוכנה לוותר לאף לקוי למידה. לקוי או לא לקוי. איבחון או לא איבחון. כולם ידעו אצלה אנגלית.
למה?
מסבירה דניאלה:
אני באה מתחום הוראת אנגלית למבוגרים.
אני רואה כל הזמן איך אנשים "ניתקעים" בגלל האנגלית. אין מצב שמישהו לא ידע היום אנגלית. זה משהו שאי אפשר לעקוף אותו. האנגלית היא בדרגת חשיבות ונחיצות כזו גבוהה שאסור לוותר.
כדי להמחיש זאת יש לי אין ספור סיפורים מן החיים:
על המחסנאי שלא יכול היה לקרוא איזה צבע כתוב על גלילי הבד… על המוכרת בת ה-22 בחנות הנורות שלא ידעה לקרא את דגם הנורה ואת ההספק של הנורה… על סוחר הבדים שרצה לסחור עם תורכיה…על קבלן הבניין שלא ידע למלא את הטפסים בירידה מהמטוס…על איש העסקים שלא ידע למלא את שאלון מחלקת ההגירה… על כל אלה שהחליטו בגיל מאוחר יותר ללמוד לתואר…על מנהלת החשבונות שפוטרה וחיפשה עבודה אבל נידחתה, כי לא יכלה לקרוא אף מסמך באנגלית…ובכלל על כל אלה שמנסים להתקבל לכל מיני סוגים שונים של עבודות ונידחים בגלל האנגלית.
שלא לדבר על אלה שרוצים סתם לגלוש באינטרנט, ולהבין מה המחשב רוצה מהם… או לנסוע לטייל בעולם ולתקשר…(אגב, יש יותר ישראלים שיודעים איך אומרים כנסייה באנגלית מאשר בית כנסת…)
לכן, לא חשובים לי האיבחונים. אני יודעת שכל אחד צריך לדעת לקרוא אנגלית. וכל אחד צריך לדעת לדבר ולהבין אנגלית ברמה סבירה.
